Pan
פאן
לצלצל בפעמונים |
אן סקסטון
תרגום: יעל גלוברמן
וְכָכָה הֵם מְצַלְצְלִים
פַּעֲמוֹנֵי בֵּית הַמְשֻׁגָּעִים
וְזוֹהִי גְּבֶרֶת הַפַּעֲמוֹנִים
שֶׁבָּאָה כָּל שְׁלִישִׁי בַּבֹּקֶר
לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מוּזִיקָה
וּבִגְלַל שֶׁהַמַּשְׁגִּיחִים דּוֹאֲגִים שֶׁתֵּלְכִי,
וּבִגְלַל שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְנַהֲלוֹת לְפִי חוּשׁ
כְּמוֹ דְּבוֹרִים לְכוּדוֹת בַּכַּוֶּרֶת הַלֹּא־נְכוֹנָה,
אֲנַחְנוּ מַעְגַּל הַנָּשִׁים הַמְשֻׁגָּעוֹת
הַיּוֹשְׁבוֹת בְּאוּלַם בֵּית הַמְשֻׁגָּעִים
וּמְחַיְּכוֹת אֶל הָאִשָּׁה הַמְחַיֶּכֶת
שֶׁמְּחַלֶּקֶת לְכָל אַחַת פַּעֲמוֹן,
שֶׁמַּצְבִּיעָה עַל יָדִי
הָאוֹחֶזֶת בְּפַעֲמוֹנִי, מִי בֶּמוֹל,
וְזוֹהִי הַשִּׂמְלָה הָאֲפֹרָה לְצִדִּי
שֶׁרוֹטֶנֶת כְּאִלּוּ זֶה בִּלְתִּי רָגִיל
לִהְיוֹת זְקֵנָה, לִהְיוֹת זְקֵנָה,
וְזוֹ נַעֲרַת־הַסְּנָאִי הַקְּטַנָּה הַמְגֻבֶּנֶת
בְּצִדִּי הַשֵּׁנִי
שֶׁמּוֹרֶטֶת בַּפְּלוּמָה מֵעַל שְׂפָתָהּ,
שֶׁמּוֹרֶטֶת בַּפְּלוּמָה מֵעַל שְׂפָתָהּ כָּל הַיּוֹם,
וְזֶהוּ צְלִילָם הָאֲמִתִּי שֶׁל הַפַּעֲמוֹנִים,
בִּלְתִּי מֻפְרָע וְנָקִי
כְּמוֹ מִטְבָּח שִׁמּוּשִׁי,
וְזֶהוּ פַּעֲמוֹנִי הַמֵּגִיב תָּמִיד
לְיָדִי הַמְצַיֶּתֶת לַגְּבֶרֶת
הַמַּצְבִּיעָה עָלַי, מִי בֶּמוֹל;
וַאֲפִילּוּ שֶׁזֶּה לֹא מְשַׁפֵּר אֶת מַצָּבֵנוּ
הֵם אוֹמְרִים לָךְ לָלֶכֶת. וְכָךְ אַתְּ עוֹשָׂה.
אמרה המשוררת לפסיכולוג
הָעֵסֶק שֶׁלִּי הוּא מִלִּים. מִלִּים הֵן כְּמוֹ תָּוִיּוֹת,
אוֹ מַטְבְּעוֹת, אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר כְּמוֹ דְּבוֹרִים רוֹחֲשׁוֹת.
אֲנִי מִתְוַדָּה, אוֹתִי שׁוֹבְרִים רַק שָׁרְשֵׁי הַדְּבָרִים;
כְּאִלּוּ מִלִּים הֵן דְּבוֹרִים מֵתוֹת שֶׁסּוֹפְרִים בַּעֲלִיַּת הַגָּג,
מְפֹרָקוֹת מֵעֵינֵיהֶן הַצְּהֻבּוֹת וּמִכַּנְפֵיהֶן הַיְבֵשׁוֹת.
תָּמִיד עָלַי לִשְׁכֹּחַ אֵיךְ יְכוֹלָה מִלָּה אַחַת
לִבְחֹר אַחֶרֶת, לָצוּר אַחֶרֶת, עַד שֶׁיֵּשׁ לִי פֹּה
מַשֶּׁהוּ שֶׁאָמַרְתִּי, כִּמְעַט...
אֲבָל לֹא.
הָעֵסֶק שֶׁלְּךָ הוּא לִבְחֹן אֶת מִלּוֹתַי. אֲבָל
אֲנִי לֹא מוֹדָה בְּדָבָר. אֲנִי עוֹבֶדֶת עִם הַטּוֹב שֶׁבִּי,
כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּנֶבָדָה, כְּשֶׁהִצְלַחְתִּי לִכְתֹּב
אֶת שִׁבְחֵי מְכוֹנַת הַמַּזָּל: לְסַפֵּר אֵיךְ הַזְּכִיָּה הַפִּלְאִית
הִרְעִישָׁה שְׁלשָׁה פַּעֲמוֹנִים עַל פְּנֵי הַמָּסָךְ הַמְמֻזָּל.
אֲבָל אִם תַּגִּיד שֶׁזֶּה מַשֶּׁהוּ שׁוֹנֶה בְּתַכְלִית,
אָז אֲנִי נֶחֱלֶשֶׁת, נִזְכֶּרֶת בַּתְּחוּשָׁה הַמְשֻׁנָּה
שֶׁפָּשְׁטָה בְּיָדַי, אֵיךְ נִדְמוּ נִלְעָגוֹת וּדְחוּסוֹת
בְּכָל אוֹתוֹ כֶּסֶף מָלֵא אֱמוּנָה.
Ringing The Bells
Anne Sexton
And this is the way they ring
the bells in Bedlam
and this is the bell-lady
who comes each Tuesday morning
to give us a music lesson
and because the attendants make you go
and because we mind by instinct,
like bees caught in the wrong hive,
we are the circle of crazy ladies
who sit in the lounge of the mental house
and smile at the smiling woman
who passes us each a bell,
who points at my hand
that holds my bell, E flat,
and this is the gray dress next to me
who grumbles as if it were special
to be old, to be old,
and this is the small hunched squirrel girl
on the other side of me
who picks at the hairs over her lip,
who picks at the hairs over her lip all day,
and this is how the bells really sound,
as untroubled and clean
as a workable kitchen,
and this is always my bell responding
to my hand that responds to the lady
who points at me, E flat;
and although we are not better for it,
they tell you to go. And you do.turns her violet eye.
אי|
זלדה
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים
מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.
רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱ-לֹהִים
הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת.
In ancient Greek religion and mythology, Pan (/pæn/;[1] Ancient Greek: Πάν, Pan) is the god of the wild, shepherds and flocks, nature of mountain wilds, rustic music and impromptus, and companion of the nymphs
במיתולוגיה היוונית פּאן (ביוונית: Πάν) הוא אל הרועים ומייצג גם את המוזיקה והשעשועים